החלטה בתיק ת"א 37687-04-12

1.         בפני בקשה לסילוק על הסף של תביעה "מחמת התיישנות ו/או שיהוי ו/או ניצול לרעה של הליכי משפט ו/או אי עמידה בהוראות התקנות".

התביעה, אשר נסבה על נזקי גוף שנגרמו לטענת התובע במהלך עבודתו ביום 2.7.00, הוגשה לראשונה בפני מותב זה ביום 23.5.06 (ת"א 3906/06) ומאז הגשת התביעה היא הופסקה (ביום 19.2.09), נפתחה מחדש (ביום 7.3.10), נמחקה (ביום 8.8.10), הוגשה מחדש (ביום 22.5.11; ת"א 39163-05-11) ונמחקה שוב (11.12.11). התביעה נשוא בקשה זו הוגשה מחדש, זו הפעם השלישית, ביום 24.4.12.

2.         לטענת המבקשות, הנתבעות 1-2, התביעה דנא מהווה "סיבוב" שלישי של תביעה שהוגשה לראשונה בשנת 2006, והיא אינה אלא ניסיון להחיות את ההליכים הקודמים אשר הופסקו בשל מחדליו של התובע בניהול ההליכים, לרבות אי יכולתו להיבדק אצל  מומחה רפואי. לטענת הנתבעות, משחלפו 12 שנה ממועד האירוע נשוא התביעה, הרי שהתביעה התיישנה ויש לסלקה על הסף.

הנתבעות הוסיפו כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, תוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט וחוסר תום לב דיוני, אשר כולם יחד, וכל טעם בנפרד, מצדיקים סילוק על הסף של התביעה. 

עוד טוענות הנתבעות, כי המשיב אינו יכול להיבנות מסעיפים 15-16 לחוק ההתיישנות, שכן לאור הפרשנות המקובלת של סעיפים אלה, מקום בו התרשל המשיב בניהול התביעה ועקב כך היא נמחקה, זמן ניהול ההליכים ימנה במניין ההתיישנות וממילא המשיב אינו זכאי לכל ארכה, אחרת לעולם לא תבוא לסיומה תקופת ההתיישנות.

3.         מנגד טען המשיב, התובע, כי תביעתו טרם התיישנה, בראש ובראשונה לאור סעיף 14 לחוק ההתיישנות העוסק בשהות בעל הדין מחוץ לשטח המדינה, באופן המונע ממנו לקיים את הבירור המשפטי. לטענתו, בשל המצב הבטחוני ולאור הלחימה בעזה בתקופות הרלוונטיות להליכים בעניינו לא ניתן לו, כתושב עזה, היתר כניסה למדינת ישראל וממילא הוא חוסה תחת ההגנות של סעיפים 15- 16 לחוק ההתיישנות.

עוד טען התובע, כי נגרם לו עינוי דין ונמנע ממנו לקבל את יומו בבית המשפט, וזאת בשל המצב הבטחוני ששרר, ללא כל אשם מצידו וחרף המאמצים הרבים שעשו הוא ובא כוחו מול הרשויות במדינה, לקבל היתר כניסה לישראל. מטעמים אלה נאלץ הוא להסכים לבקשות למחיקת התביעה, תוך תשלום הוצאות לנתבעות.

לטענת התובע לא רק שלא התרשל בניהול התביעה, אלא שעשה כל שביכולתו כדי לקדם אותה, לרבות עתירה לבג"צ ולמנהל האזרחי במטרה לקבל היתר כניסה לישראל. לאור כל אלה, טען התובע, שהוא מעולם לא ויתר על זכותו לתבוע את נזקיו כתוצאה מהתאונה ויש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף. 

4.         אין מחלוקת אודות הזמנים בהם נוהלו והופסקו ההליכים נשוא תביעה זו.

 התובע הגיש את תביעתו לראשונה ביום 23.5.06, לאחר 5 שנים עשרה חודשים ו - 21 ימים ממועד ארוע התאונה, אשר כנטען ארעה ביום 2.7.00. תביעה זו התנהל עד ליום 8.8.10, במהלכה הופסקה התביעה למשך שנה אחת ולאחר מכן נמחקה. כעבור 9 חודשים ו - 14 ימים נוספים חידש התובע שוב את תביעתו והגישה מחדש, כאשר ביום 11.12.11 (שישה וחצי חודשים מאוחר יותר) נמחקה התביעה פעם שניה. מאז, ובחלוף 4 חודשים ו - 13 ימים נוספים הוגשה התביעה הנוכחית.

בבחינת לוח הזמנים מאז אירוע התאונה ועד שהוגשה התביעה בשלישית, עולה כי גם אם אין מביאים בחשבון את התקופה בה התנהלו הליכים, הרי שחלפו למעלה משבע שנים במצטבר מאז האירוע, ועל פניו חלפה תקופת ההתיישנות באופן המצדיק קבלת הבקשה ודחית התביעה על הסף.

אוסיף, כי בטיעוניו העלה התובע מסכת עובדתית על הקשיים שעמדו בפניו, על הליכים שנקט, על נסיונות שנכשלו לקבל אישור כניסה וכיוצא באלה טענות, אולם לא טרח לצרף תצהיר לאימות העובדות, באופן השומט את הקרקע תחת טענותיו ואינו מאפשר בירור ענייני של העובדות, ורק מן הטעם הזה יש לקבל את הבקשה.

5.         ולגופו של ענין;

אין חולק כי במקרה זה חלפו 7 שנים ממועד אירוע התאונה הנטען, ויש לבחון האם חלות ההגנות המנויות בסעיפים 14, 15 ו 16 לחוק ההתיישנות.

            סעיף 14 לחוק ההתיישנות קובע :

"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל  לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי.

בסעיף זה -

'שטח המדינה' - לרבות כל ארץ חסות וכל שטח התפוס למעשה בידי המדינה;"

תנאי סף על מנת לחסות תחת הגנת הסעיף, הוא כי שטח המדינה בה נמצא בעל הדין אינו ארץ חסות או שטח התפוס על בידי המדינה, שאז ההגנה אינה חלה ומירוץ ההתיישנות אינו מפסיק.